החלטה בתיק רע"א 3643/11

           השאלה המונחת לפניי היא מהי דרך ההשגה המתאימה על החלטת בית-המשפט המחוזי נשוא ההליך שבכותרת - האם ערעור ברשות או שמא ערעור בזכות.

עיקרי העובדות

1.        המבקש 2 (להלן: מר אבו-יוסף) הוא בעלה של הגב' נבאל אבו-יוסף, שהחזיקה ב- 51% ממניות קאטק חברה להנדסה בע"מ-בפירוק (להלן: החברה). המבקש 1 (להלן: עו"ד ברקאת) הינו עורך-הדין המייצג את מר אבו-יוסף. לבקשת בעל מניות ועובדים של החברה, ניתן ביום 21.2.2006 צו פירוק כנגד החברה בבית-המשפט המחוזי בחיפה. מר אבו-יוסף, באמצעות בא-כוחו, עו"ד ברקאת, התנגד בשעתו בשם החברה לבקשת הפירוק, בטענה כי החברה מנהלת כנגד מבקשי הפירוק עצמם הליכים משפטיים לגביית חובות, בסכומים העולים על חובות החברה כלפיהם. בית-המשפט שלפירוק דחה את התנגדותו של מר אבו-יוסף, בנימוק כי מתן צו הפירוק אינו מונע את המשך ניהול התביעות אם המפרק ימצא כי יש טעם להמשיכן.

           בהמשך להחלטה האמורה ולבקשת כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר), מונה המשיב כבעל-תפקיד לבדיקת תביעות החוב של עובדי החברה, ולבחינת כדאיות המשך ניהול התביעות שהגישה החברה לפני מתן צו הפירוק בעניינה. בהמשך לכך, הגיש המשיב בדצמבר 2006 דו"ח לבית-המשפט שלפירוק וכן בקשה למתן הוראות, במסגרתה ביקש רשות להתקשר עם מבקשי הפירוק בהסכם לסילוק תביעות הדדי. מר אבו-יוסף התנגד לבקשה באמצעות בא-כוחו עו"ד ברקאת, בטענה כי לחברה סיכויים טובים לזכות בתביעות שהוגשו מטעמה. כונס הנכסים הרשמי תמך בעמדת המשיב, אולם נוכח התנגדותו התקיפה של מר אבו-יוסף הציע לאפשר למר אבו-יוסף לנהל את התביעות בשם החברה, בתנאי שאבו-יוסף יהיה מוכן לשאת בעלויות הכרוכות בניהול ההליכים, לרבות הוצאות העלולות להיפסק כנגדה. על רקע הצעה זו, נתנה כב' הנשיאה גילאור החלטה ביום 12.2.2007 לפיה על מר אבו-יוסף להודיע תוך 5 ימים האם הוא מסכים לממן את ניהול התביעות ולשאת בעלויות הכרוכות בכך, בכפוף להפקדת סך של 50,000 ש"ח בקופת הכנ"ר (להלן גם: ההחלטה המוקדמת). יוער כי בקשתו של מר אבו-יוסף להפחית את הסכום האמור נדחתה, ואף נקבע כי אם לא יופקד הכסף, יהיה המשיב רשאי להתקשר בהסכם לסילוק התביעות כפי שביקש.

2.        מר אבו-יוסף באמצעות בא-כוחו, עו"ד ברקאת, הודיע לבית-משפט השלום בחיפה לפניו התנהלה אחת התביעות מטעם החברה, כי החלטתו המוקדמת של בית-המשפט שלפירוק בוצעה. בפועל, הופקדו 35,000 ש"ח בקופת בית-משפט השלום בחיפה, ואלה התווספו לעירבון בסך 15,000 ש"ח שכבר הופקד שם מטעם החברה. לשון אחר; הסכום של 50,000 ש"ח לא הופקד בקופת הכנ"ר, ותחת זאת הופקד עירבון בסכום כולל של 50,000 ש"ח בקופת בית-משפט השלום בו התנהלה התביעה מטעם החברה. 

3.        ביום 24.5.2010 נדחתה התביעה שהגישה החברה בבית-משפט השלום בחיפה, והיא חויבה לשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח. הוצאות אלה שולמו מתוך העירבון שהופקד, וכך נותרו בקופת בית-משפט השלום כספי עירבון בסך 35,000 ש"ח. עו"ד ברקאת ביקש להורות כי היתרה הנ"ל בסך 35,000 ש"ח תועבר לידיו. בית-משפט השלום קבע בהחלטתו מיום 1.8.2010 כי היתרה האמורה תועבר "לידיו הנאמנות" של עו"ד ברקאת. משנודע הדבר למשיב, פנה הלה בדרישה להעביר 15,000 ש"ח מתוך היתרה בסך 35,000 ש"ח לקופת הפירוק. עו"ד ברקאת סירב לבקשה, בטענה כי היתרה האמורה הופקדה עבור החברה על-ידי גורם חיצוני לה, וכי אין הצדקה להעביר לקופת הפירוק חלק מסכום זה. על רקע זה, הגיש המשיב לבית-המשפט שלפירוק בקשה לחייב את עו"ד ברקאת להעביר לקופת הפירוק סך של 15,000 ש"ח מתוך 35,000 ש"ח שהועברו לידיו מקופת בית-משפט השלום. החלטת בית-המשפט שלפירוק בבקשה האמורה היא ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור שבכותרת. 

ההחלטה נשוא ההליך הערעורי

4.        ביום 4.4.2011 נעתר בית-המשפט שלפירוק (כב' הנשיאה גילאור) לבקשת המשיב להורות לעו"ד ברקאת להעביר לקופת הפירוק סך של 15,000 ש"ח (להלן גם: ההחלטה המאוחרת). בהחלטה צוין כי לו עו"ד ברקאת היה מפקיד מלכתחילה 50,000 ש"ח בקופת הכנ"ר כפי שנקבע בהחלטה המוקדמת (במקום בקופת בית-משפט השלום), היתה נחסכת ההתדיינות בין הצדדים שכן הכנ"ר היה יודע אל נכון למי להעביר את הכספים ומתי. לגופם של דברים, נקבע כי מר אבו-יוסף, באמצעות עו"ד ברקאת, בחר לעמוד על ניהול התביעה שהוגשה מטעם החברה, ולפיכך נדרשה הפקדה של 50,000 ש"ח בקופת הכנ"ר. הסך של 15,000 ש"ח הופקד בשם החברה ובעבורה בקופת בית-משפט השלום לצורך הבטחת הוצאות התביעה, וזאת בטרם ניתן צו הפירוק. לפיכך, נקבע כי סכום זה הינו חלק מנכסי החברה. בית-המשפט שלפירוק הוסיף וקבע כי לאחר שנוהלה התביעה מטעם החברה והיא נדחתה, ראוי כי מי שנטלו את הסיכון לנהל את התביעה והפקידו כספים להבטחת הוצאות ניהולה, ישאו בהוצאות בפועל. אחרת, משמעות הדבר תהיה כי נושי החברה הם שישאו בהוצאות התביעה שנדחתה. בית-המשפט שלפירוק העיר בהחלטתו כי לא ניתן להתעלם מכך שלפי החלטת בית-משפט השלום, הועברה היתרה בסך 35,000 ש"ח "לידיו הנאמנות" של עו"ד ברקאת, אולם הלז בחר להעבירם למר אבו-יוסף או לגורמים אחרים, מבלי להתייעץ עם המשיב והכנ"ר. בהתחשב בכל אלה, נפסק כי על עו"ד ברקאת להחזיר סך של 15,000 ש"ח לקופת הפירוק, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.8.2010 (מועד מתן החלטתו של בית-משפט השלום על העברת יתרת העירבון בסך 35,000 ש"ח לידיו הנאמנות של עו"ד ברקאת) ועד התשלום המלא בפועל. בסיום ההחלטה נקבע כי מר אבו-יוסף ועו"ד ברקאת ישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות הבקשה בסך 5,000 ש"ח.

           על ההחלטה המאוחרת הנ"ל         מיום 4.4.2011 הגישו עו"ד ברקאת ומר אבו-יוסף את בקשת רשות הערעור שבכותרת. בפתח הבקשה ואף לגופה נאמר כי לשיטת המבקשים, קיימת להם זכות ערעור על ההחלטה האמורה, אולם מטעמי זהירות הוגשה בקשת רשות לערער.

השאלה המתעוררת ועמדות הצדדים

5.        נוכח טענת המבקשים לפיה עומדת להם זכות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 4.4.2011, ביקשתי את עמדת הצדדים בשאלת דרך ההשגה המתאימה על ההחלטה הנדונה. מתגובות הצדדים עולה כי הם מאוחדים בדעה לפיה דרך ההשגה המתאימה על החלטתו המאוחרת של בית-המשפט המחוזי מיום 4.4.2011 היא באמצעות ערעור בזכות. יוער כי עצם הסכמת הצדדים אין בה כדי להכריע בשאלת סיווג ההליך, ויש צורך בבחינה מהותית לפי הדין החל על העניין (ראו: דברי כב' השופטת נאור בבר"ם 4676/08 עיריית חולון נ' משטא, פיסקה 7 (לא פורסם, 11.2.2010)).

דיון והכרעה

6.        לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שבתיק, באתי למסקנה כי דין עמדת הצדדים להתקבל. אבהיר טעמיי לכך.

           החלטתו המאוחרת של בית-המשפט המחוזי מיום 4.4.2011 נוגעת לשני המבקשים בהליך שבכותרת - עו"ד ברקאת ומר אבו-יוסף. דרך ההשגה המתאימה על החלטת בית-המשפט המחוזי צריכה להיבחן בנוגע לכל אחד מהמבקשים בנפרד, שהרי על-אף שמדובר בעו"ד ולקוחו, בנסיבות העניין הם מהווים בעלי-דין נפרדים. (לכך שהחלטה אחת יכולה לשאת אופי כפול של "פסק-דין" כלפי בעל-דין אחד, ושל "החלטה אחרת" כלפי בעל-דין אחר, ראו והשוו בנסיבות אחרות: בש"א 1415/09 קפון נ' ענתר (לא פורסם, 22.4.2009)); עע"מ 7373/10 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.11.2010)).

7.        בכל הנוגע לעו"ד ברקאת - במרבית ההתדיינויות שהתקיימו בעבר בבית-המשפט שלפירוק, לא היה עו"ד ברקאת בעל-דין בעצמו, אלא בא-כוח שייצג את מר אבו-יוסף כצד להליך. רק כאשר פנה המשיב לבית-המשפט שלפירוק בבקשה להורות לעו"ד ברקאת להעביר 15,000 ש"ח לקופת הפירוק, הפך עו"ד ברקאת לבעל-דין ישיר להליך. כך עולה מפתיח החלטתו המאוחרת של בית-המשפט המחוזי מיום 4.4.2011 נשוא ההליך שבכותרת, שם צוין לראשונה שמו של עו"ד ברקאת כמשיב. החלטת בית-המשפט המחוזי נשוא ההליך שבכותרת לחייב את עו"ד ברקאת עצמו להעביר 15,000 ש"ח לקופת הפירוק, הטילה חיוב אישי על עו"ד ברקאת. זאת ועוד; בית-המשפט קמא חייב את עו"ד ברקאת אישית בהוצאות המשיב (ביחד ולחוד עם מרשו, מר אבו-יוסף). בנסיבות אלה, אני סבורה כי נפתחה "חזית חדשה" בין המשיבים לבין עו"ד ברקאת, באופן שבכל הנוגע לעו"ד ברקאת מהווה ההחלטה האמורה "פסק-דין" שהערעור עליו הוא בזכות (השוו: ע"א 4845/95 ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 639, 644-645, לעניין הזכות שקמה לסנגור להגשת ערעור אזרחי בגין חיובו בהוצאות אישיות לטובת אוצר המדינה).

8.        אשר למר אבו-יוסף - בניגוד לעו"ד ברקאת, מר אבו-יוסף היה בעל-דין בשלבים המוקדמים יותר של ההליכים שהתקיימו לפני בית-המשפט שלפירוק. הוא צוין כמשיב בהחלטה המוקדמת של בית-המשפט המחוזי מיום 12.2.2007, במסגרתה הורתה כב' הנשיאה גילאור למר אבו-יוסף להודיע האם הוא מסכים להמשך ניהול התביעות מטעם החברה בכפוף להפקדת 50,000 ש"ח בקופת הכנ"ר. ההליך שבכותרת אינו מופנה כנגד ההחלטה המוקדמת של בית-המשפט קמא, וממילא אין צורך להכריע האם לפי דיני הערעור הרגילים ההחלטה המוקדמת היוותה "פסק-דין" או שמא "החלטה אחרת". (יצוין כי בעניין זה, אני נוטה לדעה כי מדובר ב"החלטה אחרת" שהרי לא היה בה כדי לסיים את ההתדיינות בין הצדדים, אלא רק כדי לקבוע את התנאים להמשך ניהול התביעות מטעם החברה. עם זאת, אין צורך להכריע בדבר). בין כך ובין אחרת, בכל הנוגע למר אבו-יוסף התלבטתי האם החלטתו המאוחרת של בית-המשפט המחוזי מיום 4.4.2011 היוותה החלטה טפלה להחלטה המוקדמת מיום 12.2.2007, במובן זה שהיא עסקה בביצועה. בסופה של שקילה, באתי למסקנה כי גם מבחינתו של מר אבו-יוסף מהווה החלטתו המאוחרת של בית-המשפט המחוזי בגדר "פסק-דין". אף שקיימת זיקה מהותית בין ההחלטה המוקדמת להחלטה המאוחרת של בית-המשפט המחוזי, באתי למסקנה כי אין לראות בהחלטה המאוחרת בגדר יישום או ביצוע גרידא של ההחלטה המוקדמת, כי אם הכרעה במחלוקת חדשה שהתעוררה בין הצדדים על רקע נסיבות שנוצרו לאחר מתן החלטתו המוקדמת של בית-המשפט המחוזי. בהתאם לכך, באתי למסקנה כי אף בעניינו של מר אבו-יוסף החלטתו המאוחרת של בית-המשפט קמא מהווה "פסק-הדין", ועל כן דרך ההשגה על חיובו של מר אבו-יוסף בהוצאות המשיב (ביחד ולחוד עם עו"ד ברקאת) היא באמצעות ערעור בזכות.

9.        אשר על כן, ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני מורה למזכירות לשנות את סיווגו של ההליך שבכותרת מבקשת רשות ערעור לערעור אזרחי בזכות. על המבקשים להשלים, תוך 10 ימים מעת המצאת החלטה זו (ימי הפגרה במניין), את סכום האגרה הנדרש נוכח סיווגו החדש של ההליך. בתוך אותו מועד, יפקידו המבקשים סכום עירבון נוסף בסך 5,000 ש"ח נוכח שינוי סיווגו של ההליך. אי תשלום יתרת האגרה או אי הפקדת העירבון בתוך המועד שנקבע, עלול להוביל למחיקת ההליך או לדחייתו, בהתאמה, ללא צורך בהודעה נוספת. המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים באמצעות הפקסימיליה, ותתייק עותק מהחלטה זו בתיקי השופטים שיישבו בדין בעקבות סיווגו החדש של ההליך שבכותרת.

ניתנה היום, י' בתמוז תשע"א (12.7.2011(.